מאת: בר זוהר.
קשה להיות בן נוער, זה ברור.כל המבחנים שהחברה עושה, פשוט מקשים על חיי היום יום.
כולם שמעו על המלחמה בדרום, כולם מודאגים ומפוחדים - אבל אף אחד לא יראה את זה כדי לצאת "גבר". וכך כולם עושים.
אבל הפחד? מרגשים אותו באויר. בבית, במסדרונות בית הספר, בשיחות על הנושא עם המורים - מרגישים שכולם מפחדים, בלי יוצא מן הכלל.
באופן אישי אני מפחדת גם כן -ועוד עכשיו שזה כ"כ קרוב...- כל משפחתי בדימונה, אני וחבריי . וכמובן בית הספר שלי והמקומות שאני אוהבת ורגילה להסתובב בהם, ולא הייתי רוצה שמישהו או משהו מהם יפגע .
למשל - לאחר הפיגוע, פחדתי לחזור למרכז המסחרי, פחדתי שמה שקרה יחזור על עצמו, ועד היום אני לא יכולה להסתובב שם בלי החשש הזה שצץ כל פעם מחדש.
המלחמה לא כ"כ מורגשת במסדרונות בית הספר. אני, שמדי יום כאן באתר, יודעת על כך בפירוט, אבל אם לא הייתי כאן אני לא בטוחה שהייתי יודעת כ"כ הרבה, אולי אפילו הייתי מדחיקה את זה ומנסה להתעלם - כמו שעושים רוב בני הנוער, בדימונה ובארץ בכלל.
כמו שהיה עם מלחמת לבנון, שדרות שמותקפת קאסמים מדי יום - פשוט מדחיקים, כולם.
האם זה חיובי או שלילי ? אני לא יודעת. מה שכן אני יודעת שזהו פעולה שנעשת מתוך פחד.
כי כולם מפחדים , בלי יוצא מן הכלל , גם אם הם יגידו שלא , כדי לצאת "גבר" .
ואני לא צריכה להיות "גבר", אני רוצה לחיות.
נראה אותם "גברים" אחרי שניכנס למקלטים וישמע פיצוץ גדול.
שהיו "גברים" אז - ולא יפחדו. זהו המבחן!
ואני ? מפחדת - אני מודה. מפחדת עלי , על משפחתי ועל כל ה"גברים" האלו שיש לי בבית הספר.
רשומות
בר את הכי מדהימה שיש בעולם, בטח בדימונה (או בדמיונה)
השבמחקבר שלום לך!
השבמחקקראתי את הכתבה שלך ועלה לי חשק להגיב.
אני אומנם כבר לא ילדה, הבן שלי הוא בגילך, אך את גם לא נשמעת כי אחת שעדיין ילדה.
אנו תושבי באר שבע, למזלינו יש לנו ממד וזה נראה יותר בטוח מאשר חדר מדרגות או מקלט, אבל...
כמו שאת אומרת הלחץ או, יותר נכון, הפחד - הוא איתנו, בפנים והוא ישאר לכל החיים. לפעמים אנו מתרחקים מהמציאות, פשוט לא חושבים על זה, אך מגיע רגע וזה חוזר.
חשוב כי שכבת הצעירים יבינו חשיבות ומשמעות של הימים האלה, תמשיכי בדרכך ותדעי שכל מילה שלך שווה המון בעת כשנקראה על ידי משהו!
בברכה,
סוניה נורינסקי