אנחנו פשוט סובלים !! בשקט...

מאת : ענת חובב
קשה (מדי) להיות "הורה דמוקרטי בדימונה.
בעיקר משום שאין לנו אפילו משבצת חינוכית אחת אלטרנטיבית דרכה נוכל לקיים איזשהו רצף בין מה שקורה בבית לבין מה שקורה במערכת החינוך החיצונית.
אט אט למדנו שלא לכעוס על המורים שחושבים חינוך "קונבנציונאלי", ולהמציא כל יום מחדש את השביל היומי להבנה עם הצד שמנגד.
המורה המתלונן מצפה בדרך כלל שההורה יעניש את הילד בגלל התנהגות "ולא הולמת" כשההורה בו בזמן מנסה בכל כוחו גם להבין מה פירוש "לא הולמת" וגם לחשב על משהו חליפי "לעונש"...
קשה עוד יותר לדבר בקודים זהים כשמדובר על "כבוד" אן על רצון:
"הילד לא מכבד אותי!"-טוען המורה ומיד מדליק את ההורה הדמוקרטי שמת לענות לו "אז תעשה משהו שעורר כבוד אצל התלמיד הזה"-אבל מעדיף להתאפק ושוב לתת לבטן להתהפך.
או במקרה אחר שהמורה טוען: "הוא לא רוצה לשתף פעולה בשיעורי הספורט" וההורה חושב על המילה "רצון" ולא מבין איך אפשר לשתול "רצון" באופן מלאכותי אצל הילד...ועוד כהנה וכהנה עד כדי ייאוש!!!
אז אנחנו כרגע סובלים. סובלים בשקט.
ממלמלים בינינו לבין עצמנו את הקודים היתומים שלנו: "אין דבר העומד בפני הרצון!" ואחר כך שוקעים בהרהורים על המילה "כבוד" שיא בערך כמו "אהבה" שאי אפשר לכפות אותה על אף אחד:
או שאתה אוהב מישהו או לא, או שאתה מכבד מישהו אן לא,
או ש..... או ש......או שאתה יודע לעורר הקשבה או שלא!
מה יהיה? מה יהיה? מה יהיה?