זה בידיים שלנו

מאת: ענת חובב

שתיים עשרה שנים – מכיתה א' ועד לכיתה יב' ישבנו כולנו בשילוב ידיים והשבנו למורים שדחסו בנו אינסוף אינפורמציות. (אלה שסירבו "לשלב-ידיים" והפריעו – נחשבו לכישלון.) מה פלא שגם היום אנחנו – בעיקר בפריפריות יושבים בשילוב ידיים "שיפעילו" אותנו. אם לא "יפעילו" אותנו לא נפעל. אם לא יגישו לנו את "השינוי" מוכן לפה לא נעשה דבר או חצי דבר לשנות. רק נבכה כל היום שאין לנו שום אפשרות אחרת... חינוך שמגדל אנשים פסיביים מוביל חברה פסיבית שלעולם לא תאמין שיש בכוחה ליצור אלטרנטיבות בכל תחום בחיים. כי העוני הוא אמנם פונקציה של כסף – אך גם תלוי מנטליות ותרבות. חברה שאינה מסוגלת לחשב "אחרת" , לחשב "שונה" , לחשב מקורי- לא תצליח להשתחרר מתלות הממסד ולנצח תהיה שבויה לחסדיו ולמפעלים שהוא "יביא" או לא "יביא" לפריפריה. זו לא גזרת גורל זה בידיים שלנו, פריפריות חייבות לשב אלטרנטיבות. בחינוך. בתעסוקה. באופן ההתיישבות. בכיוון האורבני שלה. בחיי הקהילה שלה וכו' וכו' וכו'.