"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל".

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל"- הוא מלמד אותם את כל הדברים אותם לימדו ה' בהר-סיני. תחילה לומדים הם על שמירת השבת ואחר-כך על כל ציווי בניית משכן ה'. החל מהתרומה שנצטוו לתת "קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לב" וכלה בפירוט חוזר של מבנה המשכן וכליו. אחרי לימוד זה - "ויצאו כל עדת בני-ישראל מלפני משה. ויבואו כל איש אשר נשאו לבו". אלו שברשותם החומרים הדרושים לבניית המשכן הזדרזו להביאם, ואפילו הנשים נדבו בלב שלם את תכשיטי הזהב שלהן. המוכשרות שבהן טוו בעצמן את הפרוכות, ונשיאי השבטים תרמו את האבנים היקרות שנדרשו עבור האפוד והחושן של הכהן הגדול. משה מודיע לבני-ישראל מי נבחר להיות הממונה על המלאכה: בצלאל בן אורי משבט יהודה, שזכה "וימלא אותו רוח א-לקים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה", כאשר לעזרתו הועמד אהליאב בן אחיסמך משבט דן. העבודה הייתה רבה, עד שהאחראים עליה הגיעו יום אחד אל משה והודיעוהו כי מרבים העם להביא אף יתר על הצריך, ואז מצווה משה להעביר קול במחנה שאין עוד צורך בתרומה. בחלק זה של הפרשה נעשית חזרה על כלי הקודש של המשכן, עליהם סופר בפרטיות בפרשת תרומה על היריעות שכיסו את המשכן, על הקרשים המצופים זהב שהיוו את הקירות, ועל יסודות הכסף שלהם ארון הקודש שבבנייתו התאמץ במיוחד בצלאל, שולחן הפנים, מנורת הזהב, המזבחות וכיור הכוהנים, ולסיום מידות חצר המשכן. "אלה פקודי המשכן, משכן העדות, אשר פקד על פי משה". בפרשה זו מספרת לנו התורה על פקידת (מניית) משקלי התרומות שהגיעו למשכן: משקל הזהב, הכסף והנחושת. שמות המשקלות המוזכרים כאן, לפי הנהוג בימים ההם: כיכר, שקל, בקע. כן מסופר בפרשה זו על שאר כלי המשכן. על הכיסויים המיוחדים שלהם שהיו מולבשים על הכלים בשעה שהיו מעבירים את המשכן ממקום למקום, לצורך המסעות. ושוב חזרה בפרוטרוט על המסופר כבר בעבר, והפעם בפרשת תצוה - עשיית בגדי הכהן הגדול האפוד והחושן ושאר הבגדים. אחרי שהכול מוכן צריך לקדש את בגדי הכהונה וכן את הכוהנים עצמם, בכדי שיוכלו להתחיל לעבוד. אמנם, אף שהעבודה בדרך כלל מלאכתם של אהרן ובניו היא, הרי שבאותם שבעת ימי הקמת המשכן וחנוכת כליו - ימים שנקראו בשם ימי-המילואים - היה זה משה שהקטיר את הקטורת, הדליק את הנרות והקריב את הקרבנות על המזבח. זהו - נותר רק להקים את חצר המשכן ולפרוש את מסך השער שלה "ויכל משה את המלאכה" ; "ויכס הענן את אהל מועד, וכבוד ה' מלא את המשכן". כעת אף משה בעצמו איננו יכול לבוא אל המשכן - אהל-מועד - כרצונו, כיון שמקום זה משמש מעתה כמקום השכינה. רק כאשר הסתלק הענן מעל המשכן היה זה סימן עבורו שיכול הוא להיכנס, ואז היה ה' מדבר עמו. הענן אף היווה סימן למסעי בני ישראל, וכמפורש בסוף הפרשה: "ובהעלות הענן מעל המשכן ייסעו בני ישראל בכל מסעיהם, ואם לא יעלה הענן לא ייסעו. כאן מסתיימת הפרשה וספר 'שמות' כולו, ונוהגים לומר: "חזק חזק ונתחזק!"