דעה אישית בעניים שלי

להיות חסיד חב"ד זכות או חובה - חלק ב'?
מאת: שלום בר-אבי.
בהמשך למאמרי הקודם ביארתי את התקרבותי ליהדות בזכות האור הגדול של חב"ד או ליתר דיוק המאור הגדול הרבי מלובביץ, שליחיו בדימונה הרב ישראל גליס ובני ביתו, הרב ניסים חמו ובני ביתו. ויסלחו לי נשות הרבנים שלא טרחתי להזכיר את טרחתם הרבה מעבר לקלעים. אולי בפעם הבאה נספר על הנשים בחצר המיוחדת הזו. הפעם אעסוק במחויבות האישית לחסידות חב"ד. האם זו זכות שנפלה בחלקי? או חובה דתית? האמת שאין לי שמץ של מושג. את הדיון הזה אני לא סיימתי ביני לבין אלוקים. שהרי אם רצה שאראה ואטעם ואחוש את האור ואת הגעגוע, מדוע נתן לי את האפשרות להתרחק כל כך? אם רצה שאשוב למקורות, מדוע אלוקים בעצמו תרם את חלקו בהתרחקותי מהיהדות? איני מטיל עליו את כל ה"אשמה", הרי גם בי יש את אשמה ועוד איזו... ברם, אם רוצה ה' בסופו של תהליך בשוב הרחוק שישוב ויחיה, מדוע ייתן לו את האפשרות להידרדר עד לקצה המדרון התלול? על השאלה הזו יש לי סברה משלי. והתשובה היא – אלוקים נתן אפשרות לרבים מבני ישראל, יהודים טובים להתרחק מאוד מהיהדות, וכאן חב"ד נכנסת לתמונה ומשיבה את הבנים הטועים הביתה. זו משימתה העיקרית של חב"ד והיא עושה זאת בצורה פלאית עם המון אהבת האדם באשר הוא אדם. כאן מקבלת ביטוי העובדה כי עם ישראל הינו גוף אחד עם רגלים שמחוברות לראש – לרבי, שמעתי, שפעם כשחילק הרבי מלובביץ אחת מיני ברכותיו, דולר או יין או משהו אחר, היו מי שריחמו על הרבי וניסו לעצור את התור באמצע, אמר להם הרבי בפנים רציניות מאד, אם לא יבואו אלי אנשים לשם מה יתנו לי חיות מלמעלה... כנראה שהרחוקים קיבלו את האפשרות להתרחק על מנת להוסיף ולתת חיות לראש – לרבי מלובביץ. זו הסברה שלי שאינה נתמכת בשום מחקר מדויק. הקרבה לחסידות חב"ד בסופו של דיון ביני לבין עצמי היא זכות. כי לדעתי זו זכות לאהוב יהודי, זו זכות להניח תפילין, זו זכות לדון אדם לכף זכות, זו זכות לשבות שבת עם משפחתך במקום להתאסף בסלון הביתי ולדון בענייני היום מסביב ל "מדורת השבט" הטלוויזיונית ביומן של ערב שבת. כאשר הטלוויזיה כבויה, דולקים אורות הילדים, נדלקת מדורת אהבת המשפחה, אתה יותר קשוב לאשתך, אתה פנוי להפגין תשומת לב ורגש מיוחד ואהבה לקרוביך, יש לך יותר זמן להקשיב לבני הבית ולאורחים, אינך עסוק בפרסומות או בכתבה הבאה של איילה חסון. הדלקת הנרות, החולצה הלבנה, הכיפה, היין והקידוש על היין והחלות מוסיפים לך אנרגיות חשובות להמשך השבוע הקרוב. ואם אתה עושה זאת כאשר חסיד חב"ד ניצב לימינך, ומכוון אותך ללא כפייה דתית, ללא הרצאות חופרות, של גיהנום וגן עדן כאשר אינך מחויב בנישוק הזקן של כל בר בי רב, אז אתה באמת מקיים מצוות שבת כהלכתה. כולנו יודעים שלא כל החובש כיפה ומגדל זקן הוא רב. יש הרבה כאלו שהם מבחינתי "מחופשים" לשם טובת הנאה בלבד. בחב"ד כולם שווים, הרב, החסיד, המתקרב, והרחוק. כולם בני אותו מעמד בשבט חב"ד. וסיפור שמחזק את דבריי הוא הסיפור הבא ששמעתי באחת מערבי השבתות אצל הרב גליס, או אצל הרב ניסים חמו כי באמת שאיני זוכר את המקום המדויק. אבל הסיפור הוא סיפור אמיתי ואספר אותו בקצרה. באחד מימי החול הרגילים של הרבי בשעת קבלת הקהל וחלוקת הדולר עם ברכה, התקרבה אישה אחת לרבי ושאלה, "רבי, אתה אדם קשיש מדוע אתה עומד ככה שעות ארוכות ומקבל קהל, מה אתה לא עייף"? השיב הרבי לשואלת, נניח שיש באמתחתך הרבה מאוד יהלומים ואת רוצה לדעת במדויק כמה יש לך? ואת נעמדת וסופרת יהלום, ועוד יהלום, ועוד יהלום, תגידי את תתעייפי מלספור את היהלומים"? הבינה השואלת את דברי הרבי והמשיכה לדרכה כאשר התשובה של הרבי לא רק שהניחה את דעתה, אלא בעיקר חיזקה אותה באמונה כי כל יהודי הוא יהלום. אז אתם רוצים רק ליטוש קטן ליהלום שלכם? תגיעו בערב לכוס משקה קר או חם, לבית חב"ד הצטרפו למעגל היהודים הטובים, והאיכותיים ותנו לעצמכם צ'אנס אחד לליטוש היהלום ואחר כך כל אחד והחשבון שלו. שבת שלום ומבורך - יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד.