הקשר של אסתר להסתר.

הקשר של אסתר להסתר.
נשים יקרות – הערב אנו מצוות לקרא ולשמוע מגילת אסתר. לא הרבה אנו יודעים על האישה הנפלאה. אני מציעה לכן שביחד נלמד להכיר את דמותה של האישה שהצילה את העם היהודי כולו. הזו בואו נכיר מעט את אסתר, כדי למצוא בעצמנו את הנקודה שתוכל לעזור לנו לראות תמיד – כמוה – מעבר לחזות החיצונית שקוראת לעצמה "מציאות". אביה של אסתר נפטר כשהיא הייתה עדיין ברחם אמה; אמה נפטרה בלידתה. כך, היא באה לעולם עם הפצע המדמם של לא להיות שייכת לאף אחד. דודה, מרדכי, שהפך אחר כך למדריכה הרוחני ובסופו של דבר לבעלה, לקח אותה אליו. המהר"ל מפראג (המאה ה-16) אומר לנו שנסיבות לידתה של אסתר לא היו מקריות. ניכור ובדידות הם כלים כמו כל כלי אחר, והם ניתנים לנו כדי לאפשר לנו להפוך למה שאנחנו יכולים וצריכים להיות. דווקא מעומק נקודת הריקנות הזאת, פרח החיבור העמוק של אסתר עם האלוקים. שורש המלה אסתר הוא ס-ת-ר. שמה מבטא את עצם מהותה – היכולת לחדור מבעד לחומות ההסתר ולהבחין באלוקים גם במקומות שאחרים לא היו מסוגלים. לעתים קרובות מטעה אותנו טבעו האטוּם של הקשר שלנו עם האלוקים. ה' לכאורה לא מגיב כאשר אנחנו סוטים מהדרך הישרה. שום ברק לא מכה בנו כשאנחנו בוחרים ברע. בדומה לכך, אנחנו לא מוצאים את עצמנו פתאום עשירים יותר או בבריאות טובה יותר כשאנו בוחרים לפתוח את אופקינו לעמוק והנצחי שבתוכנו. נראה שהרשעים מצליחים ושהצדיקים חיים עם אותם קשיים כמו כל השאר. ככה זה נראה, כמובן, אם אנחנו לא מתאמצים לחדור מתחת לפני השטח. אסתר הייתה מומחית בחדירה דרך החומות שסובבות אותנו. זה היה כלי הנשק שהיא רכשה לעצמה בשנות בדידותה וכיסופיה. אסתר למדה לראות את האלוקים בכל מקום שבו הביטה. היא ראתה בו את אביה היחיד והניחה לשכינתו להנחות ולכוון אותה. בכל אחד מאיתנו מצויים חללים. במקום להניח להם להוביל אותנו למרירות, בואו נשתמש בהם בתור סולם. לאסתר היה שם נוסף – הדסה. הדס הוא אחד מארבעת המינים שאנו נוטלים בסוכות. צורתו של האתרוג מסמלת את הלב, הלולב את עמוד השִּׁדרה, הערבה – שפתיים וההדס את העיניים. עיניה של אסתר יכלו לראות את המציאות הפנימית בבירור, כפי שהעיניים שלנו רואות את המציאות החיצונית. שמה לא היה מקרי, אלא תיאר בבירור את תכונותיה החזקות הייחודיות. בואו נתבונן מקרוב בהדס, כדי לקבל הבנה נוספת לגבי טבעה של אסתר, ובסופו של דבר גם לגבי עצמנו. עלי ההדס אחידים וירוקים. אילו רציתי לתת לאחד מילדיי שם של צמח הייתי נמשכת יותר לוורד, שושן – או לכל הפחות מרגנית – הרבה לפני שהייתי קוראת למישהו הדס או הדסה. הַאֲדָרַת שם ההדס היא כמעט ציווי לשאוף לבינוניות אפרורית! אבל המהר"ל אומר שהדמות הצנועה הזו מגלמת בתוכה עוצמה פנימית. דמותה של אסתר הייתה כזאת שבה לא היה שום תפקיד למחיצות השטחיות שמקטבות אותנו ומבדילות בינינו. ככל שאנו מתמקדים יותר בזהות החיצונית שלנו (גיל, הופעה, תרבות) כך אנחנו נפרדים יותר מהאחדות והשייכות של הזהויות הפנימיות שלנו (הצורך באהבה, הכמיהה למשמעות וצמיחה אמיתית, פחד מדחייה וכאוס פנימי). רק כשאנו מניחים לעצמנו לראות מעבר לחיצוניותה של הזהות השטחית, אנחנו הופכים להיות בנים לאב אחד. זו השייכות השקטה שלנו שמחברת בין ליבותינו ומחשבותינו. לפי מנהג החצר, ניתנו לאסתר שבע נערות שישרתו אותה. אסתר לא רצתה לשכוח מתי חלה השבת, ולכן העניקה להן שמות המציינים את ימי השבוע. בחברה מעמדית כמו בפרס העתיקה, היא יכלה לקרוא להן בלי בעיות 'ראשון' 'שני' 'שלישי' וכו', אך היא ידעה שזו תהיה פגיעה עמוקה בכבודן האישי ובערכן האנושי. את הדברים הבאתי מוך שיחתה של הרבנית ציפורה הלר שתחי'